אחת מהמצוות הראשונות בהן אנו נתקלים כבר בספר בראשית, היא מצוות הכנסת אורחים. אברהם אבינו פותח את אוהלו ואת ליבו לזרים המגיעים אליו בחום היום. חז"ל, במדרשים רבים, אינם חוסכים במילים כדי לתאר את חשיבותה של מצוה זו. "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". במקום אחר אף מתבטאים ביתר חריפות ואומרים שמי שאינו מכניס אורחים הוא כ"שופך דמים".
דברים אלה עשויים להראות כהפרזה. להזמין שכן לסעודת שבת זו אכן מחווה
ראויה, אבל כהקבלת פני שכינה? כהצלת נפשות?
אכן כן. ומי שחווה זאת על בשרו, להגיע למקום חדש, עם שפה, תרבות וקודים חברתיים שונים, יודע כיצד הכנסת אורחים, אישית וקהילתית, היא הצלת נפשות של ממש. למזלנו, חווינו זאת במשפחה בצד החיובי ביותר. כבר מהרגע הראשון ההתעניינות, ההזמנות, הסיוע בכל שלב, היחס החם לילדים והחשוב מכל – הארת הפנים היו מעל ומעבר למה שיכולנו לצפות.
חברים ישראלים רבים אתם אנו בקשר, שאלו אותנו במהלך השנתיים האלה האם
אכן ההבדלים בין ישראל לארהב, או ליתר דיוק – בין היהודים בישראל ליהודים
בארה"ב - כל כך שונים? ומה בעצם למדנו במהלך השנים האלה? טוב, יש לכך תשובות
רבות. דברים גדולים ובעיקר דברים קטנים. החל מזה שאפשר לעמוד בתור לרכבת בלי
לדחוף, דרך זה שג'רזי זה לא רק שם של מדינה אלא גם גופיית משחק שצריך לקנות
ליהונתן לג'רזי דיי בסאמר קאמפ, וכלה בזה שכשהמוכר שואל אותך בסטארבקס "how is your day" הוא לא באמת מצפה לתשובה...
אבל ללא ספק הדבר שהיה עבורנו המוחשי ביותר זו הקהילה. המודל הקהילתי
שהתפתח בגולה והגיע לשיא מסוים כאן, אצלכם. מה שלכם הוא אולי ברור מאליו, לנו הוא
לא פחות ממפעים: רוח ההתנדבות, המעורבות והתמיכה, וכמובן המסירות הבלתי נתפסת של
רב הקהילה, והרב מרדר בפרט. . בישראל יש לנו משפחה ענפה, חברים קרובים ורחוקים
וחיבור לאומי חזק ומשמעותי, אבל התחושה הקהילתית המחבקת היא משהו אחר. ותודה
שאפשרתם לנו לחוות את זה יחד אתכם.
בשנתיים האחרונות זכיתי להיות שליחה של מדינת ישראל במחוז ווסטצ'סטר.
ניסיתי להביא מעט מהרוח הישראלית ולחבר בין המוסדות והלבבות כאן במחוז כולו,
למדינת היהודים. על אף שאני חוזרת לעבודתי התובענית בישראל, תרשו לי להשאר גם קצת
שליחה שלכם בישראל. אל תהססו לפנות לכל סיוע, להכין אותנו לקראת ההגעה של בניכם
ובנותיכם ל gap year, וכמובן לפני ביקור
משפחתי בישראל, שלכל הפחות נוכל לקחת אתכם לפלאפל ירושלמי באמת, אבל באמת טעים.
-
קשה להעביר את
התחושות. החברים שלנו תמיד שואלים אותנו 'הם באמת
מבינים'? ביחס לפליטים, ביחס לטרור.. ביחס למרקם החיים, ביחס לרצון לבנות
מדינה יהודית, עם כל הסיבוכים שבזה? ביחס לניסיון לגשר על פני כל כך הרבה
קונפליקטים, במדינה שכולם אוהבים זה את זה ולא מפסיקים לריב, כמו ישראלים, כמו יהודים.
ואני עונה להם שניסיתי. אבל הפער תמיד
ישאר.
-
המסר שלנו, לאהוב
למרות המחלוקות. למרות הציפיות מהמדינה שלא תמיד מתגשמות. חננאל סיפר לי איך
בפלוגת המילואים שלו, היו חבר'ה שבמעצרים בבית לחם, בשעות לילה, רצו לסרב ולעזוב.
אבל החליטו להשאר. היו חבר'ה שבתקופת פינוי 8000 מתנחלים מגוש קטיף רצו לסרב
ולעזוב, אבל נשארו. היו חבר'ה שבתקופה של מעצר הפליטים בגבול מצרים רצו לסרב
ולעזוב, אבל נשארו. כי האהבה שלנו למדינה היא לא על תנאי. צדק הרב קוק שאמר
'אהבתנו לעם ישראל לא תסמא את עיננו', אבל גם להיפך, אל תתנו לביקורת שלנו ושלכם
לסמא את אהבתנו. אנו זקוקים לכם יותר ממה שאתם חושבים. כן, גם לביקורת שלכם, וגם
לאהבה שלכם. לאהבה שאיננה על תנאי, שאיננה קשורה לראש ממשלה כזה או אחר, למלחמה
כזו או אחרת, לכותרת בניו יורק טיימס, כזו או אחרת. אהבה שאינה תלויה בדבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה